Revised Common Lectionary (Semicontinuous)

⁴ אך בהגיע הזמן המתאים שלח אלוהים את בנו, שנולד לאם יהודיה, ⁵ כדי לשחרר אותנו מהשעבוד לתורה, וכדי לאמץ אותנו לבניו. ⁶ היות שאנחנו בני-אלוהים, הוא השכין בלבנו את רוח בנו, ומשום כך יש לנו את הזכות לקרוא לו: אבא, אבינו. ⁷ מעתה ואילך אין אנו עבדים, אלא בני אלוהים ממש; ומאחר שאנחנו בני-אלוהים, כל מה ששייך לאלוהים אבינו שייך גם לנו.

²² בתום ימי הטהרה^[a] של מרים הביאו היא ובעלה את הילד לירושלים, להעמידו לפני ה', ²³ כי כתוב בתורה שצריך להקדיש לה' את הבן הבכור של כל אם, ²⁴ ולהקריב קרבן כדרישת התורה: שני תורים או שתי יונים צעירות.

²⁵ בירושלים גר אדם בשם שמעון אשר היה צדיק וחסיד, מלא ברוח הקודש וחי בציפייה מתמדת לגאולת ישראל. ²⁶ רוח הקודש גילה לשמעון הצדיק שלא ימות לפני שיראה במו עיניו את משיח ה'. ²⁷ באותו יום הדריך רוח הקודש את שמעון אל בית-המקדש, וכאשר הביאו מרים ויוסף את הילד לפני אלוהים, כמצוות התורה, ²⁸ הרים שמעון את הילד בזרועותיו, אימץ אותו אל לבו, ברך את אלוהים ואמר:

²⁹ "אלוהי, עתה אני יכול למות במנוחה,

כי קיימת את אשר הבטחת לי;

במו עיני ראיתי את המשיח שנתת לעולם!

³² הוא האור אשר יאיר את עיני העמים

ויהיה תפארת עמך ישראל!"

³³ יוסף ומרים תמהו על הנאמר אודות בנם.

שמעון ברך אותם ואחר כך אמר למרים: "מרים, לבך יידקר בחרב הייסורים, כי ילדך זה נועד להכשיל רבים בישראל ולהושיע רבים. הוא יהיה נושא למריבה וחילוקי-דעות, כי יחשוף את מחשבותיהם האפלות של אנשים רבים."

בבית-המקדש הייתה גם נביאה זקנה בשם חנה בת-פנואל, משבט אשר. היא הייתה אלמנה כבת 84 שנים, אך נישואיה לבעלה נמשכו שבע שנים בלבד. חנה לא עזבה את המקדש לרגע; היא אהבה את אלוהים ושרתה אותו יומם ולילה בצום, בתפילה ובתחנונים.

³⁸ חנה שמעה את ברכתו של שמעון, והחלה לברך את שם ה' ולספר לאנשי ירושלים, שציפו לגאולת המשיח, כי סוף-סוף בא המשיח!

³⁹ לאחר שקיימו הוריו של ישוע את כל מצוות התורה הנוגעות לרך הנולד, חזרו לביתם – אל נצרת עירם אשר בגליל. ⁴⁰ הילד גדל והיה לנער בריא וחסון, מלא חכמה, ויד אלוהים הייתה עליו.

כשמלאו לישוע שתים-עשרה שנים עלו הוריו לירושלים – כמנהגם מדי שנה – כדי לחוג את חג הפסח.