Old/New Testament

כג פולוס נעץ את מבטו בחברי הסנהדרין ואמר: "אחים, תמיד חייתי לפני אלוהים במצפון נקי."

² באותו רגע ציווה חנניה הכהן על האנשים שעמדו ליד פולוס לסטור לו על פיו.

³ "יסטור לך אלוהים, קיר מסויד שכמוך!" קרא פולוס. "איזה מן שופט אתה? כיצד אתה יכול לשבת כאן ולשפוט אותי על-פי התורה, כשבאותו זמן אתה עצמך עובר על התורה, ומצווה להכות אותי?!"

⁴ האנשים שעמדו קרוב לפולוס אמרו אליו: "אתה מעליב את הכהן הגדול!"

⁵ "אחי, אני מצטער," התנצל פולוס. "לא ידעתי שזהו הכהן הגדול. הרי כתוב בתורה שאסור להעליב נשיא או שליט."

⁶ פתאום צץ רעיון במוחו של פולוס: הלא מחצית חברי הסנהדרין היו פרושים, ומחציתם - צדוקים. הוא קם על רגליו וקרא בקול: "אחי, אני פרוש בן פרוש, ועכשיו אתם שופטים אותי על-שום שאני מאמין בתחיית המתים!"

⁷ דבריו אלה פילגו מיד את הסנהדרין לשניים, ועתה הייתה המחלוקת בין הפרושים ובין הצדוקים. ⁸ כי הפרושים האמינו בתחיית המתים ובקיומם של מלאכים ורוחות, ואילו הצדוקים כפרו בכל אלה.

⁹ ההמולה הלכה וגברה, וסופרים אחדים - שהיו פרושים בעצמם - קמו ודיברו בזכותו של פולוס. "לא מצאנו כל אשמה באיש הזה!" צעקו. "אולי הקול שדיבר אליו בדרך לדמשק היה רוח או מלאך!"

¹⁰ המתיחות גברה והוויכוח התלהט; הנוכחים החלו למשוך את פולוס - זה לכאן וזה לכאן. מפקד החטיבה פחד שיקרעו את פולוס לגזרים, ולכן ציווה על חייליו לקחת אותו משם בכוח הזרוע ולהחזירו למצודה.

¹¹ באותו לילה עמד האדון לצדו של פולוס ואמר לו: "חזק ואמץ, פולוס! כשם שהעדת עלי בפני תושבי ירושלים, כך תצטרך להעיד עלי גם בפני תושבי רומא!"

לפנות בוקר התקבצו יחד למעלה מארבעים יהודים, ונדרו נדר שלא יאכלו ולא ישתו עד שיהרגו את פולוס. ¹⁴ הם הלכו אל ראשי הכוהנים ואל הזקנים וסיפרו להם על כך. ¹⁵ "בקשו ממפקד החטיבה להחזיר את פולוס לבית-הדין," אמרו. "העמידו פנים כאילו שאתם רוצים לשאול אותו עוד כמה שאלות, ואנחנו כבר נהרוג אותו בדרך."