M’Cheyne Bible Reading Plan

יד גם באיקניון הלכו פולוס ובר-נבא לבית-הכנסת. הם הטיפו את דבר ה' בעוצמה כה רבה, עד שיהודים וגויים רבים האמינו באדון.

² אולם היהודים שדחו את בשורת אלוהים הסעירו את רגשות הגויים, ועוררו בלבם אי-אמון בפולוס ובר-נבא. ³ למרות זאת נשארו שם השניים זמן רב למדי, כשהם מבשרים את דבר ה' באומץ, ואלוהים אישר שאכן הם שליחיו על-ידי הניסים והנפלאות שחולל באמצעותם. ⁴ תושבי העיר היו חלוקים בדעותיהם: חלקם תמכו במנהיגים היהודים, וחלקם - בפולוס ובר-נבא.

כאשר נודע לשני השליחים שהגויים, היהודים ומנהיגיהם תכננו להתנכל להם ולרגום אותם באבנים, מיהרו להימלט על נפשם. הם הגיעו לערי חבל לוקוניה: לוסטרה, דרבי וסביבותיהן, ⁷ וגם שם בישרו את הבשורה. ⁸ בלוסטרה הם ראו אדם שלא התהלך מעולם; רגליו היו משותקות מלידה. ⁹ פולוס שם לב לכך שהנכה מקשיב לדבריו בדריכות ובעניין רב, וכאשר גילה שיש בו אמונה להירפא, ¹⁰ קרא אליו: "קום על רגליך!" כהרף-עין קפץ האיש על רגליו והחל ללכת.

¹¹ כשראה קהל הנוכחים את הנס שפולוס חולל, החלו כולם לקרוא בלשון הליקאונית: "אנשים אלה הם אלים בדמות בני-אדם!" ¹² הם החליטו שבר-נבא הוא האל זאוס, ואילו פולוס, שהיה הדובר העיקרי - האל הרמס. ¹³ הכהן של זאוס, שמקדשו היה בפרבר העיר, הביא זרי פרחים ושוורים, כדי להקריבם בשער העיר לעיני ההמונים.

¹⁴ אולם כאשר הבינו פולוס ובר-נבא את מה שעומד להתרחש, קרעו את בגדיהם ורצו בתוך הקהל בצעקות: ¹⁵ "אנשים, מה אתם עושים? אנחנו בני-אדם בדיוק כמוכם! באנו לבשר לכם את הבשורה, כדי שאתם תפסיקו לסגוד לאלילים, ובמקום זאת להשתחוות לאלוהים האחד האמיתי, אשר ברא את השמים, את הארץ, את הים ואת כל אשר בם. ¹⁶ אמנם בימי קדם הרשה ה' לגויים לחיות כרצונם, ¹⁷ אולם הוא תמיד העיד על עצמו במעשיו הטובים ובאהבתו אלינו: הוא שולח לנו, למשל, גשם ותבואות מבורכות; הוא מספק לנו אוכל וממלא את לבנו שמחה."

¹⁸ על אף דבריהם אלה הצליחו השניים רק בקושי רב לשכנע את הקהל שלא להקריב להם קורבנות.

¹⁹ ימים ספורים לאחר מכן הגיעו ללוסטרה יהודים אחדים מאנטיוכיה ומאיקניון, והפכו את קהל המעריצים להמון פרוע וצמא-דם, אשר רגם את פולוס באבנים. ההמונים חשבו שפולוס מת, ולכן גררו אותו אל מחוץ לעיר. ²⁰ אולם לאחר שהתקבצו המאמינים סביבו הוא התאושש, קם על רגליו וחזר העירה.

למחרת יצאו פולוס ובר-נבא לדרבי. ²¹ לאחר שבישרו שם את דבר ה' ועשו תלמידים רבים, חזרו השניים ללוסטרה, לאיקניון ולאנטיוכיה. ²² בערים אלה הם חיזקו את המאמינים, ועודדו אותם לדבוק באמונתם למרות הצרות והרדיפות. "רק דרך צרות רבות נוכל להיכנס למלכות האלוהים," הזכירו להם. ²³ כמו כן מינו פולוס ובר-נבא זקני-קהילה בכל קהילה, ובצום ותפילה הפקידו אותם בידי האלוהים שבו בטחו.

²⁴ לאחר מכן המשיכו השניים במסעם חזרה, ועברו דרך פיסידיה ופמפוליה.

²⁵ הם הטיפו שוב בפרגי, והמשיכו לאטליה.

²⁶ לבסוף הפליגו בספינה לאנטיוכיה - העיר שממנה יצאו למסע, ואשר בה הופקדו בידי אלוהים לבצע את המלאכה שזה עתה סיימו.

²⁷ בהגיעם לאנטיוכיה כינסו את כל המאמינים, ומסרו להם דיווח מפורט על מסעם: כיצד ה' פעל באמצעותם, וכיצד פתח את שער האמונה גם לגויים. ²⁸ פולוס ובר-נבא נשארו עם המאמינים באנטיוכיה זמן ממושך.

ט ישוע המשיך לדבר אל תלמידיו: "אני אומר לכם, שאחדים מכם העומדים כאן היום יזכו לחיות ולראות את מלכות אלוהים באה בגבורה!"

² כעבור שישה ימים לקח ישוע את פטרוס, יעקב ויוחנן ועלה איתם על פסגת אחד ההרים. רק ארבעתם היו שם.

לפתע זרחו פניו של ישוע בזוהר נפלא; ³ בגדיו הבריקו והלבינו עד מאוד. ⁴ והנה הופיעו אליהו הנביא ומשה רבנו והחלו לדבר עם ישוע.

⁵ "רבי, כמה נפלא!" קרא פטרוס בהתרגשות. "אנחנו ניבנה כאן שלוש סוכות: סוכה לכל אחד מכם..."

⁶ פטרוס לא התכוון למעשה למה שאמר; הוא פשוט הרגיש צורך לומר משהו, כי התלמידים היו מבוהלים וחסרי מילים.

⁷ בעודו מדבר סכך עליהם ענן, ומתוכו קרא קול: "זהו בני האהוב, שמעו בקולו!"

⁸ התלמידים הביטו סביבם וגילו שאליהו ומשה נעלמו, וישוע לבדו נותר עמם.

⁹ כאשר ירדו מההר ביקש מהם ישוע שלא לספר לאיש את אשר ראו, עד לאחר שיקום מן המתים. ¹⁰ השלושה לא גילו את הדבר לאיש, אולם שוחחו על כך בינם לבין עצמם, ולעיתים קרובות תהו למה התכוון ישוע כשאמר שיקום מן המתים.

¹¹ התלמידים שאלו את ישוע מדוע הסופרים אומרים שאליהו הנביא צריך לבוא תחילה (לפני המשיח). ישוע השיב שאליהו באמת צריך לבוא לפני כן ולהכין את הדרך, ושלמעשה אליהו כבר בא ואותם האנשים נהגו בו באופן מחפיר – בדיוק כפי שניבאו הנביאים. "למה אתם חושבים שהתכוונו הנביאים כשניבאו שהמשיח יסבול עינויים וחרפה?" שאל.

¹⁴ למרגלות ההר הם פגשו את תשעת התלמידים האחרים, מוקפים בקהל רב ומתווכחים עם כמה סופרים. ¹⁵ הקהל הביט בישוע בכבוד ובהערצה, וכולם רצו לקבל את פניו.

¹⁶ "על מה אתם מתווכחים?" שאל ישוע.

¹⁷ איש מהקהל השיב: "רבי, הבאתי אליך את בני שתרפא אותו; נכנס בו שד המונע ממנו לדבר. ¹⁸ בכל פעם שהשד תוקף את הילד הוא משליך אותו על הרצפה, והילד האומלל מזיל ריר מפיו, שיניו נוקשות וכוחותיו עוזבים אותו. ביקשתי מתלמידיך לגרש את השד, אך הם לא יכלו לעשות זאת."

¹⁹ "הו, אנשים קטני אמונה," אמר ישוע, "מתי סוף-סוף תאמינו? עד מתי יהיה עלי לסבול אתכם? הביאו אלי את הילד."

²⁰ הם הביאו אליו את הילד, אך ברגע שראה השד את ישוע הוא תקף את הילד, הפיל אותו על הרצפה וריר נזל מפיו. ²¹ "מתי החלו ההתקפות האלה?" שאל ישוע.

"בהיותו ילד קטן," השיב האב.

²² "לעיתים קרובות מנסה השד לדחוף את הילד לתוך אש או לתוך מים, כדי להרוג אותו. אנא, רחם עלינו ועזור לנו, אם אתה יכול."

²³ "אם אני יכול?" אמר ישוע. "אם אתה מאמין, הכול אפשרי ובר ביצוע!"

²⁴ "אני מאמין! אנא עזור לי וחזק את אמונתי!" התחנן האב בבכי.

²⁵ כשראה ישוע שהקהל הולך ורב, נזף בשד ופקד: "שד חרש ואילם, אני מצווה עליך לעזוב את הילד הזה ולא לשוב אליו לעולם!" ²⁶ השד פרץ בצעקה מפחידה ושוב השליך את הילד על הרצפה. הילד התפתל על הרצפה עד שאפסו כוחותיו והשד יצא ממנו. הוא שכב ללא תנועה ונראה חיוור. "הילד מת." עבר לחש בין הקהל. ²⁷ אולם ישוע אחז בידו ועזר לו לעמוד על רגליו, והילד הזדקף – בריא לגמרי. ²⁸ כאשר נשאר ישוע בבית עם תלמידיו לבדם, הם שאלו אותו: "מדוע לא יכולנו אנחנו לגרש את השד הזה?"

²⁹ "זהו מקרה מיוחד שדורש תפילה וצום," השיב ישוע. הם עזבו את האזור ההוא ועברו דרך הגליל. ישוע לא סיפר לאיש על בואם, כי רצה לבלות זמן מה עם תלמידיו ולהכינם לקראת מה שעומד לקרות לו. "בן-האדם עומד להימסר לידי אויביו," פתח ישוע. "הם יהרגו אותו, אולם לאחר שלושה ימים יקום לתחייה."

³² התלמידים לא הבינו למה התכוון, אך חששו לשאול אותו.

³³ כשהגיעו לכפר-נחום ונכנסו לבית מארחיהם שאל ישוע את תלמידיו: "על מה התווכחתם בדרך?"

³⁴ הם התביישו לספר לו, משום שהתווכחו מי החשוב ביניהם. ³⁵ ישוע התיישב, קרא אליו את התלמידים ואמר: "מי שרוצה להיות הראשון צריך להיות האחרון – עליו לשרת את כולם!"

³⁶ ישוע קרא לאחד הילדים וביקש ממנו לעמוד באמצע החדר. הוא חיבק את הילד והכריז: ³⁷ "כל המקבל ילד קטן כזה בשמי – כאילו מקבל אותי; וכל המקבל אותי – מקבל את אבי אשר שלח אותי."

³⁸ יום אחד אמר לו יוחנן תלמידו: "רבי, פגשנו בדרך איש שגירש שדים בשמך. ביקשנו ממנו להפסיק זאת, שהרי אין הוא אחד משלנו."

³⁹ "אל תמנעו ממנו, " אמר להם ישוע. "כי מי שעושה דברים כאלה בשמי לא ידבר עלי רעות. ⁴⁰ כל מי שאינו נגדנו הוא לצידנו. ⁴¹ מי שייתן לכם אפילו כוס מים בלבד, משום שאתם שלי, אני מבטיח לכם שיקבל את שכרו. ⁴² אבל אוי למי שיגרום לילד המאמין בי לאבד את אמונתו! לאדם כזה מוטב שיקשרו אבן כבדה לצווארו ויטביעו אותו בים.

"אם ידך גורמת לך לחטוא – קצץ אותה! מוטב לחיות עם יד אחת בלבד, מאשר ללכת לגיהינום עם שתי ידיים. ⁴⁵ אם רגלך גורמת לך לחטוא – כרות אותה! מוטב להיות קיטע ולחיות חיי נצח, מאשר להיות בעל שתי רגליים שמוליכות אותך לגיהינום. ⁴⁶ שם לא תמות התולעת (שתכרסם בהם), והאש לא תכבה לעולם.

⁴⁷ אם עינך גורמת לך לחטוא – עקור אותה! מוטב להיכנס למלכות אלוהים עיוור למחצה, מאשר להישאר בעל שתי עיניים ולראות את אש הגיהינום, ⁴⁸ מקום שבו התולעת לא תמות לעולם, והאש לא תכבה לעולם. כל אדם יומלח באש. המלח הוא טוב, אך אם הוא מאבד את מליחותו הוא חסר תועלת; כיצד תוכלו להשיב לו את הטעם? על כן שימרו על המלח הנמצא בקרבכם וחיו בשלום איש עם רעהו."