הבשורה על-פי יוחנן 11

Habrit Hakhadasha/Haderekh

יא איש בשם אלעזר, שגר בבית-עניה עם מרים ואחותה מרתא, חלה. אחותו מרים היא זו שמשחה את ישוע במרקחת יקרה וניגבה את רגליו בשערותיה. ³ מרתא ומרים שלחו הודעה לישוע: "אדוני, ידידך הטוב חולה מאוד."

⁴ כששמע ישוע את הדבר אמר: "מחלה זאת לא תיגמר במוות, כי אם להביא כבוד לאלוהים. כי בן האלוהים יפואר באמצעות המחלה הזאת." ⁵ ישוע אהב מאוד את מרתא, מרים ואלעזר. ⁶ כאשר ישוע שמע שאלעזר חלה, התעכב יומיים ⁷ ורק לאחר מכן אמר לתלמידיו: "הבה נחזור ליהודה."

⁸ "אולם, רבי," קראו התלמידים במחאה, "לפני ימים ספורים בלבד ניסו מנהיגי היהודים להרוג אותך, ועכשיו אתה חוזר לאותו מקום?"

⁹ "בכל יום יש שתים-עשרה שעות אור, ובמשך השעות האלה יכול כל אחד ללכת בלי ליפול או להיכשל. ¹⁰ מי שהולך בלילה ייכשל וימעד בגלל החשכה." ¹¹ ישוע המשיך: "חברנו אלעזר ישן, אך אני הולך להעיר אותו."

ישוע התכוון לכך שאלעזר מת, אולם תלמידיו חשבו שאמר כי אלעזר ישן במנוחה, ולכן אמרו: "אם אלעזר ישן שינה טובה הוא ודאי יבריא!" ¹⁴ "אלעזר מת," אמר להם ישוע בפירוש. ¹⁵ "אני שמח למענכם שלא הייתי שם, כדי שתלמדו להאמין. הבה נלך אליו."

¹⁶ תומא (הנקרא בשם חיבה "התאום") אמר לחבריו התלמידים: "בואו נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו."

¹⁷ בהגיעם לבית-עניה נאמר להם שאלעזר מת ושהוא קבור כבר ארבעה ימים. ¹⁸ בית-עניה מרוחקת מירושלים רק כשלושה קילומטר, ¹⁹ ויהודים רבים באו מירושלים לנחם את מרתא ומרים באבלן. ²⁰ כאשר שמעה מרתא שישוע היה בדרכו אליהן, הלכה לפגוש אותו, ואילו מרים נשארה בבית.

²¹ "אדוני," אמרה מרתא לישוע, "אילו היית כאן, אחי לא היה מת. ²² אך עדיין לא מאוחר מדי, כי אני יודעת שכל מה שתבקש מאלוהים הוא ייתן לך."

²³ "אחיך יקום לחיים," הבטיח ישוע.

²⁴ "כן," אמרה מרתא, "עם כל האחרים בתחיית המתים ביום האחרון."

²⁵ אולם ישוע אמר לה: "אני הוא התחייה והחיים. כל המאמין בי יחיה אפילו אם ימות. ²⁶ כל המאמין בי יחיה לנצח ולא ימות לעולם! האם את מאמינה לי?"

²⁷ "כן, אדוני," השיבה, "אני מאמינה שאתה המשיח בן-האלוהים אשר לו חיכינו זמן רב."

²⁸ כשסיימה מרתא לדבר עזבה את ישוע וחזרה למרים. מרתא קראה למרים בסתר ואמרה: "המורה נמצא כאן; הוא רוצה לדבר איתך." ²⁹ מרים יצאה אליו מיד.

³⁰ ישוע נשאר עדיין מחוץ לכפר, במקום שבו פגשה אותו מרתא. ³¹ היהודים שבאו לנחם את האבלות ראו את מרים עוזבת את הבית בחיפזון. הם חשבו שהיא הולכת לבכות על קבר אחיה, ולכן הלכו בעקבותיה.

³² כאשר הגיעה מרים למקום הימצאו של ישוע, נפלה לרגליו וקראה בבכי: "אדוני, אילו היית כאן, אחי לא היה מת." ³³ בכייה ובכי האבלים נגע ללבו של ישוע, וגם הוא התרגש ונאנח. ³⁴ "היכן קברתם אותו?" שאל.

"בוא וראה," ענו האנשים. ³⁵ ישוע בכה.

³⁶ "הם היו חברים טובים מאוד," אמרו היהודים זה לזה. "ראו עד כמה אהב אותו!"

³⁷ היו שאמרו: "אם הוא ריפא את העיוור, האם לא היה יכול גם למנוע את מותו של אלעזר?" ³⁸ ישוע שוב התרגש והלך אל קברו של אלעזר. הוא נקבר במערה שאבן גדולה חסמה את פיתחה.

³⁹ "הזיזו את האבן," ביקש ישוע.

אולם מרתא, אחות המת, אמרה: "אבל אדוני, הגופה ודאי מצחינה; הרי הוא קבור כבר ארבעה ימים!"

⁴⁰ "האם לא אמרתי לך שאם תאמיני תראי את גבורת האלוהים?" שאל ישוע.

⁴¹ האנשים הזיזו את האבן, וישוע נשא עיניו אל השמים וקרא: "אבי, תודה לך על שאתה שומע אותי. ⁴² אני יודע שאתה שומע אותי תמיד, אולם אמרתי זאת כדי שכל הנוכחים כאן יאמינו שאתה שלחת אותי." ⁴³ לאחר מכן הוא קרא בקול רם מאוד: "אלעזר, צא החוצה!" ⁴⁴ ואלעזר יצא החוצה עטוף עדיין בתכריכים. "הסירו מעליו את התכריכים ותנו לו ללכת," אמר ישוע.

⁴⁵ יהודים רבים מבין מנחמי מרים אשר חזו בנס האמינו בישוע. ⁴⁶ אולם היו שהלכו לפרושים וסיפרו להם את הדבר.

⁴⁷ הפרושים וראשי הכוהנים כינסו אסיפה כדי לדון במצב. "איפה הוא ואיפה אנחנו?" שאלו זה את זה במבוכה. "האיש הזה באמת מחולל ניסים! ⁴⁸ אם לא נאסור אותו יאמין בו כל העם וילך אחריו, וזה יהיה סופנו, כי אז יבואו הרומאים ויסירו את בית המקדש ואת עמנו!"

⁴⁹ קייפא, הכהן הגדול באותה שנה, אמר להם: "אינכם מבינים דבר! ⁵⁰ האינכם מבינים כי מוטב שאדם אחד ימות בעד כל העם, מאשר שכל העם ימות בעד אדם אחד? למה לסכן את העם?"

⁵¹ קייפא לא אמר דברים אלה ביוזמתו, אלא בהשראת אלוהים, כי בהיותו הכהן הגדול של אותה שנה ניבא שישוע ימות בעד העם. ⁵² ולא רק בעד העם, אלא גם כדי לקבץ ולאחד את כל בני-האלוהים באשר הם.

⁵³ מאותו יום ואילך תכננו מנהיגי היהודים להרוג את ישוע, ⁵⁴ ולכן הוא הפסיק להתהלך בגלוי באזור יהודה. הוא עזב את ירושלים והחליט ללכת לעיר אפרים שבגבול המדבר, שם נשאר עם תלמידיו.

⁵⁵ בהתקרב חג הפסח עלו לירושלים יהודים רבים מכל קצות הארץ, כדי להשתתף בטקס הטהרה שקדם לחג. ⁵⁶ הם רצו לראות את ישוע, ובעמדם בבית-המקדש שאלו איש את רעהו: "מה דעתכם, האם יבוא לחג הפסח או לא?" ⁵⁷ בינתיים הודיעו ראשי הכוהנים והפרושים בציבור, שכל הרואה את ישוע חייב לדווח להם על כך מיד, כדי שיוכלו לאסרו.